• ציירת ריאליסטית

• מתגוררת ויוצרת בישוב רעות

• חברה באיגוד המקצועי של האמנים הפלסטיים בישראל

• חברה בעמותה לחקר אמנות נשים ומגדר

• לימודי ציור בסטודיו הפרטי של הציירות מירי לביא ולימור ברנע

• בעלת תואר שני בחוג לתולדות האמנות – אוניברסיטת תל אביב

 

עוד כשהייתי ילדה גיליתי רגישות כמעט אובססיבית ליופי, יופי בכל תחומי החיים. עם השנים הבנתי שהחוש האסתטי האינטואיטיבי שלי שונה משל רוב האנשים סביבי. "שהעין שלי רואה אחרת". אנשים חיפשו קו ישר וסימטריה, ואילו אני חיפשתי את ההרמוניה – את השקט שנוצר דווקא כשהדברים לא שווים  אלא מאוזנים זה לצד זה.

החיים הוליכו אותי בדרכים מתפתלות, בין גידול שלושה ילדים לנדודים בעקבות עבודתו של בן זוגי, בארץ ובעולם. ובתוך כל התנועה הזו, מצאתי עוגן בציור. כבר חצי יובל שאני עובדת בצבעי שמן על בד ועץ, וכן בגירים רכים וקשים על גבי דפים צבעוניים בעלי טקסטורה של נייר לטש. אני מנסה ללכוד את המציאות כפי שהיא, בפניה הגלויות.

ההשראה היא אורחת בלתי צפויה. לפעמים היא מגיחה מתוך צילום אקראי שקפץ מול עיניי ברשת החברתית והרעיד מיתר בלב, ולפעמים היא פרי עמל קפדני בסטודיו, כשאני מסדרת קומפוזיציה של דימוי שבחרתי. גם כשנושא הציור קשה, אני מתעקשת שיהיה בביצוע חסד של יופי. עיתים דימוי הופך לקבוצה גדולה של ציורים ולפעמים אני מציירת אותו פעם אחת ומניחה לו.

כך למשל ציירתי קבוצות גדולות של ציורי קקטוסים, לימונים, גרעינים שחורים, כותנה, ילדות וביצים וציורים בודדים של ים, מאפרת סיגריות, פרחים שונים ועוד.

פעם בשבוע, אני מניחה למכחולים ומתחברת לעבודה עם קבוצת נשים, אומניות מתחומים שונים (צורפת, קרמיקאית, צלמת, פסלת). בבית מלאכה, בין ענפים שאספנו בשדה לגזם שנזנח על המדרכה, אנחנו מחזירות לחיים שיטות עתיקות של דורות קודמים. בסטודיו שלי אני והבד נמצאים באינטימיות של שקט, מציירת במכחול דק, ואילו שם – בבית המלאכה – אני אוחזת ב"כלי בנים", בפטיש ובמסור, והרעש הופך ליצירה. שם, הדרך והייחד הם העיקר, והחומר הגולמי הוא המורה הגדול מכולם.